<h1>שבלי הלקט סימן י"ז</h1>
<h2>דף לב:</h2>
ובסוטה מפרש אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי מפני מה תיקנו תפילה בלחש. כדי שלא לבייש עוברי עבירה. תדע שהרי לא חלק הכתוב בין חטאת לעולה. ואם אינו יכול לכוין את ליבו בלחש מותר לו להשמיע קולו כשמתפלל בינו לבין עצמו, אבל כשמתפלל בציבור אסור, שלא יטריד את הציבור. ומה שנוהגין העולם לפרקים, כגון בראש השנה ויום הכיפורים, שמגביה החזן קולו בתפילת לחש להשמיע לציבור והם מתפללין עמו בלחש, מצאתי לגאונים ז"ל תשובה זו וששאלתם בצומא רבא ובראש השנה שאין כל אדם יודע להתפלל, מהו שיאמר שליח ציבור בקול. כך ראינו שהתפילה בלחש, ואין רשות לכל אדם להתפלל בקול דגמרינן מחנה, וקולה לא יישמע. ועוד אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי מפני מה תיקנו תפילה בלחש, כדי שלא לבייש עוברי עבירה, וכל המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מגסי הרוח, והמגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי הבעל. ואם מפני שאין רוב הקהל בקיאין בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, יכוונו את ליבם כשיורד שליח ציבור לפני התיבה להסדיר את התפילה, ויענו אמן אחר כל ברכה וברכה, ויוצאין ידי חובתן שכך אמר רבן גמליאל למה שליח ציבור יורד לפני התיבה אמרו לו להוציא את שאינו בקי. ור' בנימין אחי נר"ו כתב, דלא סבירא ליה, דהא דתקינו רבנן תפילה בלחש משום עוברי עבירה שלא לביישם אם יתוודו בתפילתם ויבקשו רחמים על עצמם. והכא ליכא למיחש דאין אדם שואל צרכיו ביום טוב. והנך ברכות דשייך למישאל בהו בחול השתא ליתנהו. ואי משום המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מגסי הרוח, הכא בהא נמי ליכא למיחש, דמאי טעמא אמרינן הרי זה מגסי הרוח, לפי שמגביה ומשמיע קולו לרבים, כלומר ראו שאיני מהעוברי עבירה שתיקנו תפילה בלחש בשבילם, והשתא ביום טוב ליכא למיחש, לא משום גסי הרוח ולא משום נביאי הבעל וקטני אמנה, דהא אמרינן עלה אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין את דעתו בלחש, אבל אינו יכול לכוין את דעתו בלחש מותר. והני מילי ביחיד, אבל בציבור לא, משום טירדא דציבורא. שמע מינה כל היכא דקא עביד ברשות וליכא למיחש לטירדא דציבורא [שרי והכא נמי ליכא למיחש לטירדא דציבורא] דכולהו ניחא להו בהא, וכולהו כחדא מצלי. ואיתה בירושלמי. ר' בא בר זמינא הוה מצלי בקלא. ר' יונה כי הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בלחשא, כי [הוה מצלי בביתא] הוה מצלי בקלא עד דילפון בני ביתיה צלותא מיניה. תיפשוט מיהא כל להתלמד בני הבית או בני בית הכנסת מותר לחזן לומר בקול כדי שילמדו האחרים. וכן מנהג פשוט בישראל.
